בפוסט קודם ("מלחמת הוודקה") התייחסנו לעקרון הבסיסי בדיני סימני מסחר, שלפיו לסימן מסחר רשום תוקף טריטוריאלי בלבד. כלומר, גם אם סימן מסחר רשום על שם פלוני במדינה מסוימת, הדבר אינו מקנה לאותו פלוני זכויות באותו סימן מסחר במדינה אחרת, שבה אינו רשום על שמו.
עקרון זה קיבל חיזוק נוסף ומשמעותי בפסק דינו של בית המשפט העליון , אשר הדגיש את "עיקרון ההגנה הטריטוריאלית על סימני מסחר".
פסק הדין ניתן בקשר לייבוא ושימוש בסימן המסחר "שוופס" בישראל.
השם "שוופס" הוא מותג בינלאומי ידוע של משקה אשר יוצר בעבר ע"י חברת Cadbury האנגלית. לימים מכרה Cadbury את זכויותיה בשם "שוופס" לגורמים שונים במדינות שונות בעולם. בישראל נמכרו הזכויות בשם "שוופס" לחברת יפאורה תבורי שהינה בעלת סימן המסחר הרשום "שוופס" בישראל, ומייצרת את המשקה בעצמה.
השאלה שבית המשפט דן בה היתה האם מותר לייבא מאוקראינה לישראל משקאות "שוופס", אשר יוצרו ונמכרו באוקראינה על ידי בעל הזכויות בסימן המסחר "שוופס" באוקראינה, וזאת למרות שיפאורה תבורי הינה בעלת סימן המסחר "שוופס" בישראל. ואותה שאלה רק באופן הפוך: האם בעלת הסימן "שוופס" בישראל, זכאית למנוע מאחרים לייבא ארצה משקאות עם הסימן "שוופס" שמקורם בבעלת הזכויות בסימן "שוופס" באוקראינה.
בית המשפט קבע (בדעת הרוב) שאסור לייבא לישראל מוצרים תוצרת אוקראינה הנושאים את סימן המסחר "שוופס" ללא רשותה של בעלת סימן המסחר "שוופס" בישראל. ייבוא כזה אינו נחשב ייבוא מקביל לגיטימי, אלא ייבוא של מוצרים מפרים.
נקבע כי Cadbury מעולם לא החזיקה בסימן מסחר גלובאלי ששמו "שוופס", אלא במספר גדול של סימני מסחר שנרשמו במדינות שונות, ואשר נמכרו על ידה לגורמים שונים. כל גורם אשר רכש מ- Cadbury את הזכויות בסימן המסחר "שוופס", הפך להיות בעל הזכות הבלעדית בסימן זה במדינה שבה רכש את סימן המסחר. בישראל, חברת יפאורה, כבעלת הזכות הבלעדית בסימן "שוופס", זכאית, מכוח עיקרון ההגנה הטריטוריאלית על סימני מסחר, למנוע שימוש בלתי מורשה בסימן "שוופס" בישראל, לרבות על -ידי הבעלים של הסימן "שוופס" במדינות אחרות.
בית המשפט דחה את טענת היבואן כי מדובר ב-"שימוש אמת" המקים לו הגנה. נפסק כי אין תחולה להגנה זו היות שצרכנים עלולים לרכוש משקאות "שוופס" של היבואן בחשבם כי מדובר במשקאות של בעל הסימן הישראלי.
דעת המיעוט סברה כי ניתן לאפשר את ייבוא המשקאות מאוקראינה כאשר מוטבע עליהם הסימן "שוופס", אף ללא צורך בהסכמת בעל הסימן "שוופס" בישראל. זאת, בתנאי שלכל בקבוק ובקבוק תוצמד הבהרה לפיה מדובר במשקה המיובא מאוקראינה שטעמו יכול שלא יהא זהה לטעם ה"שוופס" הישראלי.
דעת המיעוט ביססה את עמדתה, בין היתר, על הנימוק לפיו "שוופס" הינו מותג בעל מוניטין בינלאומי אשר עם מכירת הזכויות בסימן המסחר לגורם מקומי, המוניטין הבינלאומי אינו נעלם. הצרכן מכיר את המוניטין הזה, ולכן הסימן ה"ישראלי" והסימן ה"אוקראיני" אינם שני סימנים זרים זה לזה, אלא הם גלגול של אותו סימן שהמוניטין שלו נותר בעינו, גם לאחר פיצול הבעלות המשפטית בו במדינות שונות.
מבלי להתייחס להשלכות פסק הדין על נושא "היבוא המקביל", אנו סבורים כדעת המיעוט. בקצרה, ומבלי למצות, לא ניתן "לכלוא" מוניטין של מותגים בינלאומיים ידועים בגבולות טריטוריאליים, גם אם המוניטין שלהם נמכר בשלב כלשהו לגורמים שונים במדינות שונות. כך, למשל, הדין בישראל מכיר ומגן על סימן מסחר "מוכר היטב", אף אם אינו רשום כסימן מסחר (סע' 46א(א) לפקודת סימני המסחר). כלומר, החוק מבקש להגן על מוניטין של סימנים מוכרים היטב (מדובר בד"כ במותגים בינלאומיים מחו"ל), ללא קשר לשאלת רישומם בישראל, מתוך הכרה שהצרכן הישראלי מכיר אותם. הגנה זו שרירה וקיימת אם מוכח כי מדובר בסימן מסחר "מוכר היטב" ואינה תלויה במספר הגורמים שהינם הבעלים של סימן זה בחו"ל.
אמנם בפסק הדין לא נקבע במפורש כי "שוופס" הינו סימן מסחר "מוכר היטב" בישראל, אך נראה כי נקודת המוצא היתה כי הצרכן הישראלי מכיר מותג זה מימים ימימה. כשזהו הנתון הבסיסי, וכשמקורם של המוצרים המיובאים במי שרכשה זכויות בסימן "מוכר היטב", לא ניתן לדעתנו לראות ביבואן כמי שעושה שימוש בלתי מורשה בסימן המסחר.
רוצים להישאר מעודכנים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו
