האגדה מספרת על אופה חרוץ וחמדן שתבע לדין את שכנו העצלן על כך שנהנה בחינם מניחוח הלחם הטרי שעלה ממאפיית האופה. השופט חייב את השכן לשלם לאופה 100 מטבעות כסף בנימוק שעל הנאות בעולם יש לשלם. כיוון שהאופה גם נהנה מנצנוץ מטבעות הכסף שהשכן הניח בפניו בו במקום, חייב השופט גם את האופה לשלם לשכן 100 מטבעות כסף ("משפט הריחות", מתוך "הדבר המיוחד במינו בעולם – מבחר אגדות עם". עיבוד לעברית שלמה ניצן).
ומריחות לחמים, לריחות בשמים.
חברות בשמים בינלאומיות תבעו לדין חברה ישראלית, בין היתר, בטענה שהיא משתמשת בסימני המסחר הידועים שלהם, על מנת למכור בשמים שהיא מייצרת, שריחם מהווה חיקוי של ריחות הבשמים של התובעות.
הנתבעת טענה כי ריחות הבשמים שלה תואמים את ריחות הבשמים של התובעות, ולכן היא מפנה אל סימני המסחר של התובעות כאמצעי ייחוס בלבד, ותוך שהיא משבשת את השמות המסחריים הללו ומציינת בסמוך ״ניחוח תואם״ או "compatible" כחלק מהמאמץ שלה לבדל בין הבשמים שלה לבין הבשמים של התובעות, ועל מנת להעמיד את הצרכן על טיב המוצר.
נפסק כי דיני סימני מסחר בישראל אינם אוסרים את הפעילות של הנתבעת, ובלבד שנשמר בידול נאות בין המוצרים, השולל חשש להטעיה ושאכן קיים דמיון בניחוחות של הבשמים.
במקרה זה נקבע כי קיימים הבדלים מובהקים בין סימני המסחר של התובעות, ובין אלה שהנתבעים עשו בהם שימוש. הן בשפה (הנתבעת עשתה שימוש בשפה העברית בשלטים המפנים למוצרים), הן בגופן ובגודל הכיתוב והן בהוספת שגיאות לשוניות בכיתוב, שמדגישות כי אין מדובר בסימני המסחר של התובעות .
עוד נפסק כי אפילו אם היתה מתגבשת הפרה, הרי שלנתבעת עומדת הגנת "שימוש אמת".
ביהמ"ש אימץ את טענת הנתבעים כי קיים קושי ממשי ואובייקטיבי למסור תיאור מילולי מהימן של ריח, המאפשר להעמיד את הצרכן על טיבו, ולכן השימוש בסימני התובעות הינו מוצדק ונחוץ לצורך תיאור וזיהוי מוצרי הנתבעת.
נפסק בהקשר זה כי הנתבעת מדגישה כי הבשמים הינם שלה תוך שהיא מציינת את שמה באופן נרחב ומובלט, דבר המלמד כי השימוש בסימני המסחר של התובעות נועד רק כדי לזהות את הבושם של הנתבעת כתואם ריח לבשמים המקוריים של התובעות.
היות שהנתבעת הוכיחה כי יש דמיון בין ניחוחות הבשמים שלה ושל התובעות, הרי שהפניית הנתבעת למוצרי התובעות כבסיס לייחוס לריחות, משקפת את המציאות ולגיטימית.
רוצים להישאר מעודכנים?
עקבו אחרי הדף שלנו או הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו
