חברה שעוסקת בהטמעת תוכניות לימוד בבתי ספר הגישה תביעה נגד רשות מקומית, בין היתר, בטענה להפרת זכויות יוצרים בתוכניות הלימוד.
לטענת החברה היא העניקה לרשות המקומית שירותים שונים, ובכללם את הזכות להשתמש בתוכניות הלימוד שלה, אך הרשות המקומית לא שילמה עבור השירותים, והמשיכה להשתמש בתוכניות ללא אישור, אף לאחר סיום הקשר ביניהם.
בית המשפט דחה את הטענות להפרת זכויות יוצרים (ת.א. 64468-07-19, מיום 10/06/2024).
בנוגע לתקופה שבה הרשות המקומית השתמשה בתוכניות בהרשאת החברה, נקבע שאף אם הרשות המקומית הפרה את החוזה ולא שילמה, זה לא הופך את השימוש למפר.
לגבי התקופה לאחר סיום שיתוף הפעולה, נקבע שהחברה לא הוכיחה שהרשות המקומית השתמשה בתוכניות.
הדיון כלל התייחסות לדרישות סעיף 203(א) לפק' העיריות, בהקשר של התקשרויות עם עיריות הכוללות מתן רשות שימוש בקניין רוחני. לפי סעיף זה, חוזה עם עירייה הכולל התחייבות כספית מצד העירייה חייב לכלול את חותמת העירייה, חתימת ראש העיר והגזבר, אחרת הוא לא יחייב את העירייה.
השאלה שנדונה הייתה האם ניתן לאפשר לחברה, שהתקשרה עם העירייה בהסכם שאינו עומד בדרישות סעיף 203(א), לתבוע את העירייה על הפרת קניין רוחני ולקבל פיצוי.
בית המשפט קבע שקבלת טענת החברה בדבר הפרת קניין רוחני, כאשר ההסכם לא עומד בדרישות סעיף 203(א), היא כמו “מסלול עוקף” של הסעיף ומרכך או מבטל את הסנקציה שבו. במילים אחרות, לא ניתן לאפשר קבלת פיצוי על הפרת קניין רוחני, כאשר סעיף 203(א) שולל את תוקף ההתחייבות של העירייה.
אנו סבורים שקביעה זו אינה נחוצה לתוצאת פסה"ד ואינה רלבנטית מקום בו בוצעה הפרת קניין רוחני. נסביר.
הפרת קניין רוחני מבוצעת כאשר נעשה שימוש בקניין רוחני ללא רשות בעליו. הענקת הרשאה לעירייה להשתמש בקניין רוחני, בין אם כדרישת סעיף 203(א) ובין באופן אחר שאינו מקיים את דרישת הסעיף, שוללת טענת הפרה כנגד העירייה. לעומת זאת, בהעדר הרשאה לעירייה להשתמש בקניין הרוחני, ממילא אין תחולה לסעיף 203(א).
לכן, במקרים שבהם עירייה משתמשת בקניין רוחני ללא רשות (בין אם לאחר פקיעת הסכם שהעניק לה הרשאה, בין באופן החורג מהיקף ההרשאה שניתן לה ובין ללא הרשאה בכלל), אין למנוע תביעת הפרה נגדה וחיובה בפיצוי.
רוצים להישאר מעודכנים?
עקבו אחרי הדף או הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו http://bit.ly/2K0Kcdj
